יאיר אביגדור

אתמול הוצאנו אנשים ממיטתם, רק כדי לבדוק שאין חשודים בינהם, הפרדנו נשים מגברים, כדי שלא "יפריעו לנו בעבודה", עיכבנו במחסום בגלל 'התרעות ביטחוניות', יבשנו בשמש, או בקור ובגשם, כי אין ברירה, צריך לשמור על הסדר והביטחון.
היום סגרנו אוניברסיטה, וחוקקנו חוק "אדמות ליהודים בלבד", מחר נשרוף ספרים בכיכר.

הכיוון ברור, מהירות ההתדרדרות רק הולכת ומחריפה.
לא רק כלפי שכננו, שמזמן שכחנו שגם הם נבראו בצלם. גם כלפי עצמנו: יותר אלימות, כוחניות, אנוכיות וחוצפה, יותר סלחנות כלפי מעשים שפעם הזדעזענו מהם, פחות ופחות בושה.

זו שאלה של קו אדום.

כי עברנו אותו. לאט, בהדרגה, כמעט בלי להרגיש, אבל אנחנו הרחק מאחוריו.

איבדנו את הערכים, את המוסר, את הבושה. איבדנו את הכיוון, איבדנו צלם אנוש.
הלכנו אחרי הלאומיות / לאומנות / משיחיות שלפיה מותר לעשות הכל למען קבר רחל / יוסף... , לפיה מותר לשתק את חייהם של מליוני אנשים, לסגור עשרות ערים וכפרים, על מנת שקבוצת תמהונים / תמימים במקרה הטוב, או מנווולים / גזענים במקרה הרע, תמשיך לקיים את חייה השלווים על פסגות אלון מורה ואיתמר.
שכחנו את קדושת האדם. החלפנו אותה בקדושת האדמה, האבן והדגל.

אנשים ממשיכים למות, לסבול, לרעוב... כי אין ברירה , כי ניסינו הכל, כי אלה הם צרכי הביטחון , כי אחרת יהיה יותר גרוע, כי יזרקו אותנו לים.... כך כבר חודש, חודשיים מאז תחילת הכיבוש ....
לא , כבר 35 שנה !! ואנחנו ממשיכים להאמין שאין ברירה.

כצוער ברחובות עזה, מספר חודשים לפני מלחמת לבנון, חשבתי שאני צעיר מידי בשביל להחליט. שבטח 'שם למעלה' קיבלו החלטות חכמות , ואני רק צריך לבצע פקודות.
כקצין במילואים , מפקד פלוגה בתותחנים, בתעסוקות בגזרת שכם ובעזה שנה אחר שנה, במחנות הפליטים עסקאר ובאלאטה, במאחז קבר יוסף, חשבתי שזה זמני, שמשהוא הולך להשתנות, שעוד מעט נגיע להסדר, שחייבים לעשות את העבודה. ניסיתי לעשות רק את ההכרח, לא להיות חלק מהרוע.
כרס"ן במילואים, בתפקיד בכיר באגד תותחנים, אחרי כמעט עשרים שנה, של שרות במילואים שנה אחר שנה, אחרי עשרים שנה של שתיקה , והליכה "עם המערכת". הגיעה הנקודה שבה הבנתי שעברנו את הקוו האדום.

מגיע הרגע, של הירהור קטן , שהולך וגובר, ומתחזק ולא מרפה ומערער הכל.
שאם זה המצב, שנהיינו אלימים, אנוכיים, גזענים ומרושעים, כלפי עצמנו וכלפי שכנינו, אם אנחנו פחות ופחות אנושיים, פחות דמוקרטיים, פחות מוסריים, פחות ליברליים, אז על מה ולמען מי אנחנו בעצם נלחמים?

נשארות שתי ברירות:
האחת לנסות לשנות.
השניה , להבין שאי אפשר לשנות, ואז לוותר, להתחפר, לברוח.

הפגנות , עצומות, מחאה שקטה, ... זה טוב כאשר המאבק הוא במסגרת "כללי המשחק". אבל איבדנו את "כללי המשחק": המוסריים, התרבותיים, הפוליטיים. עברנו את השלב הזה, אנחנו הרבה אחריו. במצב הנוכחי להיאבק בתוך כללי המשחק, זו תמימות או התחמקות. הקו האדום מאחורינו.

הבנתי שהנשק האמיתי, היעיל, והנכון ביותר, הוא להשתמש דוקא באותו כלי שבו התרגלו לראות שאתה הכי בסדר. לקחת את המקום שבו אתה מקריב, מתנדב, נותן, ולהסב אותו לכלי מאבק. להפסיק להיות כלי המשחק בידיהם של אלה שלא מסוגלים או לא רוצים לשנות, שאינם יכולים להחליט את ההחלטות הקשות שאין מהן מנוס.

ואחרת , " אל יהיה חלקי עימהם".

יאיר אביגדור